Rss

Freedom Fighters

אומרים לנו שאנחנו אנשים חופשיים, אנחנו יכולים לבחור מה לעשות, איך לעשות ומתי.

האם זה באמת נכון?
האם אנחנו לגמריי חופשיים?
"מה זה חופש בכלל? אולי נצחון האדם על עצמו." כך, לפחות, חושב מוקי.

ואם נלך קצת יותר רחוק עם הנושא הכל כך פילוסופי הזה, ונוסיף דעה של איש חכם אחר,
ויקטור פראנקל מתאר זאת אחרת, וטוען:

"אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד:
את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו.
ותמיד היו הזדמנויות לבחירה."

כולנו צריכים לעשות בחירות, בכל יום בכל שעה ובכל רגע.  ולא כמו האחת עשינו לא מזמן, לפחות חלקנו, כשבחרנו את נציגי הכנסת הבאה.

כשאנחנו רוכבים, מתמזג רעיון החופש ולובש מימדים חדשים. אנחנו בחוץ וזה בהחלט ביטוי לחופש ברמות הגבוהות שלו.
שום דבר מעניני היומיום לא חודר לסבך היער, לא נוגע או מקלקל את השביל שמוביל לאן שמוביל. לא נדבק לצמיגים, לבגדים,
אלינו.
אנחנו בחרנו היום לעלות על האוכף ולשחרר הכל בירידה.

לרוב, הירידה במדרון או תמרון מהיר בסינגלים, תסלק כל מחשבה מיותרת, כל ההויה שלנו מרוכזת ב"כאן ועכשיו".
בחופש שלנו ובחוויה הנהדרת שמספקת לנו שילדה מבית טוב וזוג גלגלים.

אבל פתאום הכל משתנה, פתאום צריך לקבל החלטה, פתאום צריך לקחת סיכון.
פתאום צריך לבחור:
לקפוץ או לא לקפוץ, זאת השאלה.
המשולש הנצחי: אתה, האופניים והדרופ. זכות הבחירה היא רק שלך.

האופניים והדרופ יודעים את העבודה השאלה היא אם גם אתה יודע.

כולם יודעים לקפוץ, רק מעטים יודעים לנחות נכון.
במקרה כזה כולם מכירים את התרגיל וכרגיל הספק מרסק. על מנת להיות מחויב לתהליך אתה חייב לשתק את זרם המחשבות שמגיע ותוקף אותך מכל מקום.
יש פעמים שאתה לוקח נשימה עמוקה, משחרר את הברקס ודוהר לכיוון הקפיצה. הפעם הראשונה היא הכי קשה,
תחושת הכנפיים מרוקנת ממך את כל האויר בבת אחת. כמו ואקום שנפער בך לשניות שאתה באויר.
בפעמים הבאות זה הופך כמעט מכני וברור.

בטוח שהרוד גאפ שנבנה בבן שמן לא מזמן מיצר רמות של ואקום שיכלו לטעון את הצנטרפוגות באירן.
אבל עד שתספיק להפעיל את מערכת החשיבה, לבחור בחופש לקפוץ או לא, החבר'ה מקק"ל כבר עשו את הבחירה בשבילך.
למי שסקרן לדעת איך מעלימים בשניה יצירת אומנות מוזמן לצפות בקליפ
(זהירות התמונות קשות – תודה לזיו קוצר על הצילום)

זכה מי שהספיק לשמוע את צעקות השמחה ולראות איך אדרנלין עוטף אנשים כמו שמיכת פוך בחורף.
זכה מי שהצליח לנצל את ההזדמנות ולאגור מספיק "חופש" ולשחרר את הדרופ הזה בזמן.

"מה זה חופש בכלל, אולי נצחון האדם על קק"ל"
באמת קק"ל עושים עבודה נפלאה בכל מה שקשור לחבר אדם טבע ואופניו,
אבל למה להרוס למה?

כדי לעקל את התמונות הקשות של בחור רץ אחרי רמפה, אפשר להוריד מומנטום עם עוד "בונה חופשי",
בחור פולני בשם Bartek Krzyszton.
הידוע גם בכינוי Jaws, ובתרגום חופשי "הכריש" בונה ומשפר את יערות פולין (חכה, חכה קק"ל כבר מאחוריך)

ללהקה שמלווה את הקליפ קוראים My Gold Mask,  שלישיה משיקגו שעושים רוק-פופ מצופה זהב.
הם נשמעים כמו משהו מהאיטיז, הי שם רחוק מהעבר. שילוב של סוזי והבנשיז,  X-Mal Deutschland  ומינימל קומפקט.
השיר נקרא Ghost in your bed שזה מה שאפשר לאחל למי שמלכלך את הטבע, קוטף כלניות
או הורס רמפות.

 

Riders on the Storm

יש מספר דברים שיכולים להשאיר כל בר דעת פעור פה:
אחד, לראות אדם הולך על המים והשני רוק פולני. מה הקשר? זהו שאין.

אבל שני הדברים בהחלט יכולים להשאיר אותך מופתע.
ישו הוא דוגמה לבחור שהלך על המים (יש שמועות כן…) הוא גם דוגמה למישהו "שאין לו אלוהים"
אני בטוח שהחבר'ה "מסובב כינרת" שנכחו וראו את הפלא המהלך אמרו:
"ואללה פססס ,זה  אין לו אלוהים זה, תראה את הבנאדם הולך לו ככה בכיף על המים ולא רואה בעינים".

בסבירות גבוהה, כל אחד נתקל פה ושם במישהו שאין לו אלוהים, לדוגמה, החבר'ה שאנחנו כלכך נהנים לראות ב “Redbull Rampage”  או בכל הסרטים האחרים נולדו מחוסרי אלוהים.
דוגמה אחרת ניתן למצוא בכל מסלול DH  בארץ (גם בן שמן נחשב?) עם אלמנטים טכניים שכשאתה מתקב אליו  אתה רואה אסופה של אנשים
(ניתן בקלות לזהות לפי הלבוש – רמז הם לא לובשים טייץ) שרואים להם בעינים ש"אין להם אלוהים" בכלל.

אבל מסתבר שאפשר גם אחרת, לא חייבים מסלול במגמת ירידה עם כמה מקפצות (והרי זה משובח) בשביל חווית האקסטרים וזרימת אדרנלין מוגברת.
הוכחה חיה לכך ודוגמה ומופת מהלכת הוא חברי הטוב יניב בביוף.

לבחור נמאס לשבת בבית. שום דבר לא יכול לעצור אותו.

ערב לפני  אני מקבל סמס הזוי "אני מתכנן רכיבת שבילים…בתקווה שירד גשם". לא נראה לי הגיוני לצאת לגשם, לבוץ לבוקר שכולו קור.
אבל הבנאדם ברזל, יצוק פלדת אל חלד ואוכל קרבון לארוחת בוקר.
"גשם זה לרכיכות, ושלוליות צריך לחצות – באמצע".
בסרטון למטה הוא מדגים חציה בטוחה והגדרת המילון ל"אין לו אלוהים" (ילדים אל תנסו את זה בבית).

טוב, וצריך להצדיק את המשכורת ואת הטייטל של האתר, ולתבלן עם קצת מוזיקה.
פלא נוסף שנתקלתי בו השבוע הוא רוק פולני. לא יאמן אבל יש כזה.
בקליפ למטה ניתן גם לראות בחור נוסף שאיבד את אלוהיו.

כשאתה שומע את הסאונד המפלצתי קשה שלא לדמיין מערכת נוקשה (פולנים אמרנו, כן) של ציוד כבד מתגלגל בדורסנות מאיימת.
לי זה הזכיר את אנדריקס (ג'ימי, עליו השלום) רק שהפעם הוא אכל את הכדורים הלא נכונים בלילה וקם דובר פולנית.

למהדרין: ללהקה קוראים Kim Nowak  (על שם השחקנית האמריקאית שכיכבה במספר סרטים המפורסם שבינהם "ורטיגו"  של היצקוק) ומורכבת משני אחים (מה לעשות בכל זאת משפחה) שהקימו את הלהקה ב 2009. השיר בקליפ ורוב השירים האחרים שלהם עוסקים בשאר ירקות כמו: מוות, אהבה וחומר למחשבה.

ציטוט שורה מהשיר (לדוברי פולנית): śmiało, biegnij i nie połam nóg
ובתרגום חופשי "באומץ, לרוץ ולא לשבור את הרגלים"
אז אתקן, לרכוב ולא לשבור שום דבר…תהנו מהגשם וממולץ בחום, בפעם הבאה שאתם רואים שלולית – תעברו באמצע!

Blue Jeans

אם היו נותנים לכם הזדמנות להתחיל את הכל מהתחלה,
האם הייתם לוקחים אותה?

בהילוך חוזר אפשר לעשות הכל.
אפשר להימנע מטעויות, לעשות דברים אחרת, יותר טוב. להתגבר על הפחד.

במסלול הרכיבה ביער בן שמן ישנם מספר מקומות שגורמים לדופק שלי לעלות.
באחר הסינגלים יש דרופ, שאיך שלא יהיה, אני לא מצליח לעבור בראן רציף.

כשאני חושב על אותו מקום מתחילה להתפשט לי בגוף תחושה של ריגוש מלווה בפחד.
אני מתקרב ודוהר במסלול, כל שניה שעוברת מרגישה כמו נצח,  שום דבר כאן לא נראה זר.
אני מתקרב אל הנקודה אבל ברגע האחרון, ממש על סף "תהום", אני נעצר.
אני חוזר אחורה ומנסה להתחיל שוב.

יש ימים שאחרי מספר "ראנים לימודיים" אני חוזר בי ומוותר.
בתחושה של ריקנות ופיספוס אני ממשיך במסלול.
אני שומע את עצמי אומר "זה הכל בראש, מקסימום אתה נופל".
בימים הבאים, בלילה לפני השינה, אני מדמיין איך אני הולך עם זה עד הסוף.
הנחיתה תמיד רכה.

אבל ישנם ימים, בהם אני לא מוותר.
אני מצליח להמציא את עצמי מחדש. לאזור אומץ, ומחויבות. אני נזכר בדברים ששמעתי:
"בעיקר בקפיצות בהם אתה לא רואה איפה אתה נוחת, אתה חייב להיות מחויב לתהליך. אחרת הספק מרסק".

אני חוזר אחורה, נושם נשימה עמוקה. מתגלגל במורד, מחדד את המבט קדימה, שוב מגיע לנקודת הסף, וממריא…

ישנו שקט מוזר ברגעים שאתה מנותק מהקרקע ומרחף באוויר.
בנחיתות הטובות (לא נזכיר את האחרות) אתה מקבל כפרס חיוך שנדבק לפנים ותחושת סיפוק אדירה.
הרגעים הקטנים האלו ממלאים אותך בויטליות טהורה וידיעה כי עשית את הבחירה הנכונה.

גם אליזבת' גראנט, הזמרת שמלווה את הקליפ בשיר Blue Jeans, עשתה מסלול דומה
(הקליפ המקורי בהחלט שווה צפיה).
היא ניסתה לעבור את "גאפ" האלמוניות והתרסקה בכל פעם.
בקפיצה האחרונה היא החליטה להמציא את עצמה מחדש, מחוזקת ב  psi 35 בשפתיים והשד יודע בעוד כמה שידרוגים.
בחרה בשם במה במה קליט ומסתורי "לאנה דל ריי" (שילוב שמותיהם של השחקנית ההוליוודית לנה טרנר ושל המכונית פורד דל ריי, דגם קלאסי של חברת הרכב פורד)
הצליחה לעבור את הדרופ לנחיתה מרופדת $בירוק$.

 כמו שאמרו חכמים ממני: "זה הכל בראש, אם יש מחיובות ונחישות, בסוף זה עובד ומצליח"
אז עד לפעם הבאה מקווה לא לוותר לספק המרסק ולהצליח לעמוד מול הפחד בנחישות.

Mוזיקה וOופניים