יו איך עבר כל כך הרבה זמן.
המקום הזה נזנח קצת (שים כאן סמיילי עצוב פליז…).
לוקח זמן לנסות להבין מה הדברים החשובים בחיים.
וגם אני לקחתי את הזמן.
עם הזמן מתברר שיש דברים שאתה לא יכול בלעדיהם:
ביקור בהר ("ביקור אצל ההר"), הריח של האדמה בבוקר והפריחה. לעלות על האוכף, לפדל…
כדברי חז"ליטו, אין על החיים האלו".
מסתבר שגם הדחף לכתוב יושב על אותה נקודה. אבל הוא קצת יותר איטי, כמו תבשיל של פויקה, הדחף לוקח את הזמן.
אבל בסוף משהו יוצא…גם אם התבשל שלוש שנים (או יותר).
הפעם זה תפס אותי בזרימה על "סלע המחלוקת" בקנדה.
"סלע המחלוקת" זה הכינוי שלי למעבר קצת פסיכי באחת הירידות הטכניות שיש לפארק קנדה להציע.
מיקום מדויק אין לי…אפשר לנסות להסביר את זה ככה:
סוף הפרסה, אחרי מעבר הפרות הירוק, עץ חרוב ענק, בנקודת התצפית על העמק, לוקחים שמאלה לעליה חדה ומטפסים לראש הגבעה
(נקודת תצפית יותר גבוה על העמק ובכלל),
מכאן אפשר רק לרדת.
השמאל שמאלה לסינגל לא ברור שהוא לתפארת דרדרת ישראל ושאר תופינים.
בסופו עומד ולא זז "סלע המחלוקת" המפואר, שלועס את הבולמים ויורק אותך חזרה לדרך 4X4.
כאן בטח תמונה תוכל לעזור.
חשבתי לעצמי, כמה פעמים עמדתי נפעם מול הסלע הזה?
כמה פעמים שחזרתי בראש את הירידה ממנו.
כמה פעמים ראיתי אנשים יורדים אותו, הלב החסיר פעימה וחיוך דבילי נדבק לי לפרצוף.
יכולתי רק למלמל: "אומנות, פשוט אומנות".
מי שמכיר את המקום, בטח מבין על מה אני מדבר.
מי שלא מכיר, שייקח כול אלמנט אחר שמנצח אותך במשחק "עושה או לא עושה אותו" ושולח אותך הביתה עם הגלגל בין הרגלים.
אז זהו שהיום, מרחק שנות אור בערך, זה נראה טבעי.
אי אפשר שלא לרדת את הסלע הזה…הוא פשוט שם, ומחכה…
זה לא שהוא ויתר בקלות. היה מאבק והיה קרב.
מערכה ראשונה,כידון לריאות,צלע סדוקה. מערכה שנייה שפשוף בכנף, הרבה שריטות.
ואז הוא נכנע.
"סלע המחלוקת" נכנע כשאני הבנתי עוד עקרון.
יש אלמנטים שהם תבשיל פויקה.
הם צריכים את הזמן שלהם, הם צריכים את הרגע שלהם.
הבהירות חייבת להתקיים אצלך, לא לגביהם חלילה, הם סגורים על עצמם…זה סלע כן, היום סגור וגם מחר.
אתה (שים כאן דגש על ה"אתה") צריך להבין למה אתה מסוגל.
גם ההבנה לא צריכה להגיע באותו רגע שאתה פוגש את הסלע הזה, את הדרופ הזה, את הקפיצה הזו.
אלא הרבה לפני.
איש אחד, רוכב חכם (לא סיני, תמני) פעם אמר לי:
"את הסלע הזה אתה יורד בנקודת ההתחלה, בתחילת המסלול, לא כאן שנייה לפני. כאן זה כבר מאוחר מדי"
הפנמתי.
חשבתי שיהיה נחמד לשתף, ולחלוק איך אפשר להוריד סלע מהלב.
ואם בסלעים עסקינן, קבלו סלע אוקריאני, להקת Taraban, רוק עצבני שמתחרז עם בלאגן.
פרוש השם Taraban הוא "עושה רעש", זהו כלי נגינה עתיק שהעם האוקראיני דופק עליו עד שיוצא עשן.
החבר'ה בלהקה לקחו את הרעיון עד הסוף…
יאללה טראבן…