מצאתי את עצמי לבד ביער. המקום שבדרך כלל שורץ אנשים, הפך בודד כאילו אתה האדם האחרון בכדור הארץ… בכלל, כמות העצים שנעקרו אחרי הסופה האחרונה כיסתה כל פינה על הסינגל והגבירה את התחושה שהגעת למקום אחר.
מקום זר, מקום שקשה לזהות.
רוח רוח משתולל בצל הקורונה
אני רגיל לרכוב לבד, אבל אתה אף פעם לא באמת לבד ביער, תמיד יש עוד רוכבים, לרוב יברכו אותך ב"בוקר טוב"
והפעם, זה
שונה.
מרץ 2020, כבר יותר מחודש שהעולם נלחם בוירוס הקורונה הקטלני, בעיקר באמצעות בידוד וסגר של רצון טוב.
מנסים לישר את העקומה, לעקם את ההסתברות, כל האמצעים כשרים, רק שאין כל כך אמצעים… קשה לדמיין איך הסיפור הזה הולך להיגמר. הייתי רוצה להאמין שהסוף יהיה טוב. שנלמד מהמקרה הזה ונוציא ממנו את הטוב. נלמד שהזמן שלנו יקר, נעריך את מה שחשוב באמת, את הבריאות שלנו ואת החופש שלנו.
כולנו עוברים שעור בכמה אנחנו אפסיים לעומת העולם, כוחות הטבע מחזירים מלחמה, הגלגל הסתובב.
"בחיי אנשים הגזמתם, חנקתם לי את הצורה, הגיע הזמן לנוח קצת. תעצרו בצד…שבו בבית." בונה עולם מסדר את העניינים, ולנו אין ברירה אלא להביט מהצד איך יורדים האורות על כול מה שדולק. הדברים הפשוטים "הבאנלים" לצאת לעבודה, לצאת לרכיבה או סתם להיפגש עם חברים, צריכים לעבור סינון דרך מסיכה או יותר טוב דרך המרפק.
אני באמת מאמין שבקרוב מאוד נסתכל על התקופה הזו כחוויה משונה שעברנו. סוג של ברי מזל נפלנו בהגרלה, אחת ל 100 שנה או יותר קורה מקרה שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו ולאף אחד אין שליטה או הסבר למה.
חבר טוב אמר לי פעם, "אנשים מסתגלים מהר לדברים טובים." הוא צודק, אבל ברגע שלוקחים לך אותם, אתה מתחיל להעריך אותם יותר.
אני בטוח שאף אחד לא יתגעגע לאלכוג'ל בטעם תות, נצחק על הטמטום שלנו לנסות לאגור נייר טואלט ושימורים. וגם אלו שאיבדו את העבודה שלהם יגלו שדלת אחת נסגרה ודלת אחרת תיפתח ובסופו של דבר הם הגיעו למקום טוב יותר.
אני מאמין
ומקווה שמהתקופה הזו ישארו רק זכרונות עמומים, העריסה תחזור להתנדנד בקצב מרדים,
הקרקע לא תרעד והשבילים ישארו פתוחים…
משאיר כאן שיר
חצי אופטימי של ניל יאנג
Don't Let It Bring You Down
עם הרחפן
הספרדי החריף אנדריאו לקונדג'י שעובר מ YT ל COMMENCAL
מה קורה, איך המרגש…? שאלות טיפוסיות שאפשר לשמוע בכול מקום. מסיבה לא ברורה לוקח לי הרבה זמן לחזור למלא עמוד באתר הזה, אין לי מושג למה נוצר כזה דרופ…אבל זו המציאות.
אפרופו מציאות, מה נסגר איתנו לאחרונה? יש כזה פיצול, קיטוב, הסיבוב והסבבים שנראים ונשמעים אותו דבר שוב מחלקים את "העם", האם באמת הצד השני יותר פטריוטי מאתנו?
האם הצד השני אוהב פחות את הארץ שלנו? האם הצד השני לא רואה את "האמת".
לא מזמן ראיתי סרט תיעודי על זמר העל ג'וני קאש (כן קאש כמו מאני קאש). הסרט מתאר איך נשיא ארה"ב באותה תקופה ניקסון ניסה להשתמש בג'וני כדי לקדם מטרות פוליטיות ולנסות להיות קצת יותר אהוב על תושבי הדרום. (נשמע לכם מוכר?)
התקופה המדוברת היא סוף שנות השישים בואכה השיבעים עם כול הברדק של ההיפים, מלחמת ויאטנם שלום עכשיו, peace and love והפחד הלא מובן מכול מי שלובש אדום טפו טפו טפו — קומוניסט.
המצב אז בארה"ב נראה מאוד דומה למה שקורה אצלנו היום.
שתי מחנות, מפוצלים, בעצבים אחד על השני וכול צד חושב שהצדק איתו.
נחזור לג'וני, heres Johnny !!!
מיסטר פרזידנט, סוג של "ביקש" שג'וני ישיר שני שירי קנטרי הזויים (לא שיש שירי קאנטרי לא הזוים, אבל נעזוב את זה) היה בלאגן בתקשורת ועשו מכול הסיפור חמוצים לתפארת.
וג'וני שלנו באופן מרדני אך מנומס שר את השיר “What is Truth?”
יופי של שיר על הצורה שבה אנחנו תופשים את האחר, את הדעה שלו, איך אנשים מבוגרים מסתכלי על הדור הצעיר ולא מבינים אותו. אתם מוזמנים להריץ בקטנה את השיר כאן למטה…
בתרגום חופשי, מהי אמת? ישר בפרצוף שלך ניקסון!
את ההמשך אתם בטח יודעים…למרות שגם היום נראה שאמריקה חוזרת לקיטוב של שנות השישים…ולמרות שאמריקה רחוקה מאיתנו, אולי גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו "מהי האמת?
טוב אני לא הולך להכנס ל"אמת" של כול אחד, זו לא הכוונה, ל "מהי אמת?" עבורי יש תשובה מאוד פשוטה.
אנחנו צריכים לזכור, ולהזכיר לעצמנו, שזו המדינה שלנו וטוב לנו בה.
זה נכון שיש מלא הטנא בלאגן, החדשות מפוצצות בידיעות על מה שקורה, וטוחנים לנו את המוח כדי שנשנה את הדעה שלנו.עם כול זה אנחנו כאן כולה 70 שנה…מה זה 70 שנה בחיי מדינה? לדעתי זה כלום.
אם נסתכל על הדברים בסדרי גודל של 10,000 שנים או יותר…נקבל רושם אחר.
לשמחתי יוצא לי להסתובב בעולם, הספקתי להיות ברוב אירופה, קנדה, הודו ואפילו בברזיל.
מה שהדהים אותי זה שכולם, אבל כולם חושבים שהמדינה שלהם דפוקה והמקום שהם חיים בו היה יכול להיות הרבה יותר טוב… אם זה מהגרים בצרפת ובלגיה, מאפיה באיטליה (טוב בכול זאת יש שם אחלה לחם),
או שחיתות ועוני בברזיל.
הדברים ששמעתי מאנשים גרמו לי להבין שאין מדינה או מקום שנקי מבעיות. כול מדינה והצרות שלה כול מקום והברדק שלו…
אז כדי להלחם בזה, בתחושות האלו שהכול דפוק מעוות וחסר סיכוי אני מזכיר לעצמי כמה טוב כאן (ואני באמת חושב שזה המקום הכי טוב לחיות בו למרות הכול)
אז הינה רשימה קטנה למה טוב (אתם מוזמנים להוסיף דברים בעצמכם לרשימה):
יש לנו אחלה מזג אוויר (אז מה עם יורד גשם באמצע רכיבה ונתקע לך הקדמי מבוץ)
תוך 20 דקות מהמרכז אתה מגיע לבן שמן.
תוך 30 דקות לקנדה.
כמעט לכול אחד יש יער ליד הבית.
אוכל מעולה ומגוון ( יבין מי שיהיה באירופה ונתקל רק באוכל המקומי)
עזרה בדרך (יבין מי שנתקע בדרך עם פנצ'ר או רצועת טימינג קרועה, בגשם בחורף בחושך)
מילואים (ואללה? טוב מזמן הפסקתי לעשות, מ'כפת לי לרשום)
זה נכון, לא הכול מושלם, יש מלא מלא מה לשפר, אבל ביחיאת הרוב טוב כאן.
ועוד משהוא שיכול לעזור להבין "אמת מהי?" זה פרגון הדדי…יש כאן מלא יזמים.
מלא אנשים פורצי דרך שעובדים ליצר ולבנות משהו חדש (חדשות ישנות, כבר בעבר כתבתי כמה כיף לראות קליפים מישראל ) אז בואו נעזור אחד לשני, נאמץ מוצרים ישראלים כדי לעודד את אותם יזמים ולגרום להם להצליח.
בעיקר בתחום האופניים, קל לקנות ולהזמין מהאינטרנט, אני עושה את זה כול הזמן, אבל אם יש מוצר זהה תוצרת הארץ אני באופן אישי מעדיף לקנות אותו (לרוב ההבדל במחיר הוא לא כזה גדול)
לדוגמה תיק של שורש. בסדר לפעמים תצטרך להסביר למה אתה עם שורש ולא עם camleback המגניב והיעיל אבל fuck it גם ככה תיק לא שורד לנצח.
או גלגלים, שמעתי על בחור שהזמין גלגלים מחו"ל, הזמין שפיצים, נאבות ואללה יסטור רק בשביל להבין שהמכס מבקש ממנו
למשכן את חמתו ושולח לו צו עיכוב יציאה מהארץ אם לא יוכיח שהגלגל הוא עגול ולשימוש עצמי.
מה רע בגלגלים שפותחו מבית יוצר ישראלי ??? אגב יש כאלו, נקראים 443 (על שם הדרך לבנ"ש).
גילוי נאות אני מכיר את החבר'ה שעומדים מאחורי המיזם והפוסט הזה הוא תרומתי הצנועה לקידום הרעיון.
לצערי, או לצערם, אני לא איש של שידרוגים ובקושי מחליף שרשרת (טוב אבל זה כבר נושא אחר), ככה שעדיין לא ניסיתי אותם, מרחוק ומקרוב הם נראים לי מאוד עגולים…(כאן מתחיל ונגמר הידע שלי על גלגלים).
אבל הרעיון ברור לא?
למה לא לפרגן? לעזור לחבר לשכן סתם לאיש שצריך כרגע משהו ?
אם נעזור אחד לשני נתמוך אחד בשני, בדברים קטנים כן, לא מדובר בהרבה, זה בעיקר במודעות שלנו לזה שהמקום הזה חשוב לכולנו…משני הצדדים מכול הדעות…
ואי ואי…זה היה ארוך… אכלתי לכם את הראש…
מה עם מוזיקה? אז גם כאן יש פירגון (לפחות מנסה). שתים במחיר אחד למה היום יש מבצע
מצד אחד The Paz Band אי אפשר להישאר אדיש לזה… רוק פסיכי (חזרנו שוב קצת לשנות ה 70) שגורם לך לרוץ לקנות אופנוע ולתת בגז…
רב רבי רבינן איזה עוצמה !!!
מצד שני נוגה ארז שם ידוע בעולם האלקטרוניקה (לא מדובר בתיקון טלביזיות, כן) עם יופי של קליפ (טוב צריך להכניס משהו שקשור לאופניים בכול זאת…)
cash out לטובת ג'וני נותן ומקבל בקאש צינג צינג !!!נותנת בהיפ הופ אלקטרוני והרגל כבר קופצת,
יאללה עוד חורף מתקרב…תישארו יבשים ושניפגש בשבילים…
לוקח זמן לנסות להבין מה הדברים החשובים בחיים.
וגם אני לקחתי את הזמן.
עם הזמן מתברר שיש דברים שאתה לא יכול בלעדיהם:
ביקור בהר ("ביקור אצל ההר"), הריח של האדמה בבוקר והפריחה. לעלות על האוכף, לפדל…
כדברי חז"ליטו, אין על החיים האלו".
מסתבר שגם הדחף לכתוב יושב על אותה נקודה. אבל הוא קצת יותר איטי, כמו תבשיל של פויקה, הדחף לוקח את הזמן.
אבל בסוף משהו יוצא…גם אם התבשל שלוש שנים (או יותר).
הפעם זה תפס אותי בזרימה על "סלע המחלוקת" בקנדה.
"סלע המחלוקת" זה הכינוי שלי למעבר קצת פסיכי באחת הירידות הטכניות שיש לפארק קנדה להציע.
מיקום מדויק אין לי…אפשר לנסות להסביר את זה ככה:
סוף הפרסה, אחרי מעבר הפרות הירוק, עץ חרוב ענק, בנקודת התצפית על העמק, לוקחים שמאלה לעליה חדה ומטפסים לראש הגבעה
(נקודת תצפית יותר גבוה על העמק ובכלל),
מכאן אפשר רק לרדת.
השמאל שמאלה לסינגל לא ברור שהוא לתפארת דרדרת ישראל ושאר תופינים.
בסופו עומד ולא זז "סלע המחלוקת" המפואר, שלועס את הבולמים ויורק אותך חזרה לדרך 4X4.
כאן בטח תמונה תוכל לעזור.
חשבתי לעצמי, כמה פעמים עמדתי נפעם מול הסלע הזה?
כמה פעמים שחזרתי בראש את הירידה ממנו.
כמה פעמים ראיתי אנשים יורדים אותו, הלב החסיר פעימה וחיוך דבילי נדבק לי לפרצוף.
יכולתי רק למלמל: "אומנות, פשוט אומנות".
מי שמכיר את המקום, בטח מבין על מה אני מדבר.
מי שלא מכיר, שייקח כול אלמנט אחר שמנצח אותך במשחק "עושה או לא עושה אותו" ושולח אותך הביתה עם הגלגל בין הרגלים.
אז זהו שהיום, מרחק שנות אור בערך, זה נראה טבעי.
אי אפשר שלא לרדת את הסלע הזה…הוא פשוט שם, ומחכה…
זה לא שהוא ויתר בקלות. היה מאבק והיה קרב.
מערכה ראשונה,כידון לריאות,צלע סדוקה. מערכה שנייה שפשוף בכנף, הרבה שריטות.
ואז הוא נכנע.
"סלע המחלוקת" נכנע כשאני הבנתי עוד עקרון.
יש אלמנטים שהם תבשיל פויקה.
הם צריכים את הזמן שלהם, הם צריכים את הרגע שלהם.
הבהירות חייבת להתקיים אצלך, לא לגביהם חלילה, הם סגורים על עצמם…זה סלע כן, היום סגור וגם מחר.
אתה (שים כאן דגש על ה"אתה") צריך להבין למה אתה מסוגל.
גם ההבנה לא צריכה להגיע באותו רגע שאתה פוגש את הסלע הזה, את הדרופ הזה, את הקפיצה הזו.
אלא הרבה לפני.
איש אחד, רוכב חכם (לא סיני, תמני) פעם אמר לי:
"את הסלע הזה אתה יורד בנקודת ההתחלה, בתחילת המסלול, לא כאן שנייה לפני. כאן זה כבר מאוחר מדי"
הפנמתי.
חשבתי שיהיה נחמד לשתף, ולחלוק איך אפשר להוריד סלע מהלב.
ואם בסלעים עסקינן, קבלו סלע אוקריאני, להקת Taraban, רוק עצבני שמתחרז עם בלאגן.
פרוש השם Taraban הוא "עושה רעש", זהו כלי נגינה עתיק שהעם האוקראיני דופק עליו עד שיוצא עשן.
החבר'ה בלהקה לקחו את הרעיון עד הסוף…
