"מתי נגמר הסבל הזה?" אתה שואל את עצמך.
"איפה הסוף?, ולמה המניוק הזה עם הסינגל ספיד כל כך מבסוט מעצמו כשהוא מדווש לו להנאתו, תוך כדי שהוא שורק את החדש של עומר אדם—'עולה לי, עולה לי, עולה ולא יורד לי…' מה נסגר איתו?"

יש כלכך הרבה דברים כפיים ברכיבה:
להיות בחוץ, להוציא אגרסיות, לנשום, להתאמץ, להצליח…יו-ניימ-איט…

(מוזמנים להוסיף לרשימה…)

דבר נוסף כיף ,כיף על הכיאפק  ברכיבה, ומוסיף לרשימת הפלוסים זה – החבר'ה. אין כמו החבר'ה.
כמו במילואים רק ביותר מסריח, סתם…

אתה יכול להתחיל לרכוב לבד, אבל כמעט תמיד תמצא לעצמך חברה…וזה היופי. רכיבה מאפשרת לך לפגוש אנשים, מלא אנשים…חדשים.
כמעט בכול רכיבה תפגוש אדם אחר…המנומסים יגידו "בוקר טוב" כשיעברו מולך.
אחרים, באקראי ישתדלו לא להתנגש בך וינסו לשמור על קצב, ריכוז או סתם על היכולת לנשום.

אן מצב שכשאתה רוכב אתה לא פוגש אנשים.
מלא אנשים.
בצבעים שונים, בחיתוך דיבור, בלבוש שונה (אוי…רק על נושא הלבוש אפשר בזבז כמה עמודים…נשאיר לאחר כך…נמשיך לא עוצרים כאן…עוד דקה יש צל…)
אה, כמעט הכי חשוב….לרוב כל אחד בא עם אופן שונה. ודעה שונה על קוטר הגלגל האולטימטיבי!
יש המון דברים שונים, בין כולם, אבל נראה לי (ואני באמת מאמין בזה) שכולם בלי יוצא מן הכלל שונאים, ברמות כאלו ואחרות,

שונאים אבל שונאים עליות.

אני שונא עליות.
זהו אמרתי את זה, וזה יצא מהסיסטם. כמו בנט, לא מתנצל!

אני לא מדבר על עליה טכנית, כזו עם סלעים ודרדרת, קצפת ודובדבנים.
אלא אני מדבר על עליה חשופה עשויה מכורכר לבן סתמי, ללא אופק, ללא סוף וללא תכלית.
בעליה כזו טוב שיש אנשים לידך, ככה יותר נוח לחלוק את הסבל. אתה מסתכל סביב ויודע שלכולם יש אותה דעה.
בזבוז הזמן הזה שנקרא עליה 4×4 לתפארת קק"ל והמדינה ותמות נפשי עם פלשתים סודנים.

במקרה גרוע אחר, אתה לבד…רק אתה הדרך שלא נגמרת והשמש…זה בדיוק המקום שבו אתה מרגיש הכול…את העייפות, את השרירים, את הזיעה…ושאריות הזבוב שבלעת…(לא טעים הפרוטאין הזה…)

לרוב אתה שונא את המצבים האלו, אבל לפעמים בעליות, המונוטוניות, המשעממות והמעיפות, יש נקודות אור.
פתאום עולים רעיונות, פתאום אתה מוצא פתרון לבעיה שחשבת עליה המון זמן.
אתה מוצא את הזמן להיזכר באנשים, במצבים, בחוויות. אתה מגלגל את הדברים בראש ונסחף למקום אחר…בלי לשים לב נגמרת העלייה ואתה מוצא את עצמך שוב בראש הגבעה.

היום באחת העליות המשעממות ביקום הייתה לי הארה כזו.
הבנתי עוד משהו על עצמי, המשפט שאמרתי לניר גולדמן, חבר יקר שרכב איתי, או יותר נכון סבל יחד איתי יצא ככה:

"אני שונא, עליות, באמת שונא עליות, אבל גם מכבד אותן,

הן תמיד ייקחו אותך למקום טוב יותר."

ואללה לפחות יצא משהו טוב מכול העליות האלו…
והנה לסיום…משהו קצת שונה…
אחת הלהקות שאני יותר אוהב The Joy Formidable –

שלישיה בריטית אי שם מוויליס…זמרת גיטרה (לא זו לא סיה), ובן זוגה על הבס ועוד מתופף מכונה עצמתי שהם אספו על הדרך, בחרו להופיע דווקא בחנות אופניים…סביר להניח שהסאונד לא משהו בכלל…אבל בעיניי איזה שילוב מדהים.
אמצו בחום את הדבר המטורף הזה…

אגב לשיר הזה קוראים  Whirring,
בעברית זמזום, עוד משהו ששווה לעשות בעליות…זמזמו כל הדרך למעלה…היא תיקח אתכם למקום טוב יותר…